ריכוז תקשוב בבית הספר כן? לא?

בתחילת השבוע זימנה אותי מנהלת בית הספר בו אני מלמדת לשיחה  והציעה לי את ריכוז התקשוב בבית הספר. בתחילה מאוד שמחתי, תחום התקשוב קרוב לליבי ואשמח להעביר את הידע שלי והיכולות הלאה לשאר חברותי לצוות. אך "עלייה וקוץ בה" באותה פגישה בישרה לי המנהלת כי ישנם קיצוצים בתחום התקשוב ולכן יקוצצו שבע שעות הדרכה  וכנראה ישאירו רק את גמול הריכוז (גם זה עדיין לא ברור). במילים אחרות תפקיד ריכוז התקשוב בבית הספר הופך להיות תפקיד בהתנדבות. בקשתי זמן למחשבה ולבירור עם עצמי.           

                                                                                                                       

 ישבתי בבית ומניתי את כל החסרונות: תפקיד כזה דורש המון זמן ואם לא מעוגן לו זמן במערכת הוא מתמסמס. איך ומתי אוכל לתת למורות מענה לבקשותיהן? ,יש המון עבודה שאותה אצטרך לבצע בביתי ובשילוב עם לימודי התואר השני נראה לי עמוס מדי, הזמן  הרב אותו אני אקדיש יבוא על חשבון ילדי הפרטיים וגם על חשבון תלמידי כיתתי מכיוון שאם אצטרך לתת מענה מיידי למורות אצטרך לצאת מהכיתה.                                                    לעומת היתרונות: תחום שקרוב לליבי ,שינוי שאני יכולה לחולל בבית הספר, קביעת מטרות ויישומן, חשיבות שאני רואה בהטמעת התקשוב.                                                         בנוסף, התחלתי לחפש מודלים שונים של הטמעת התקשוב בבתי הספר, מודלים המתאימים למסגרת שנתנה לי הדבר הראשון שצץ היה הקיצוץ הנרחב שמבצע משרד החינוך בתקשוב  כתבה בעיתון הארץ: "משרד החינוך מקפיא בחשאי תוכניות מחשוב" ,בנוסף דיונים בפורומים על הקשיים שמערימים על רכזות התקשוב  : שיחה בפורום בין רכזות תקשוב.    הדילמה לא הייתה פשוטה, כל רכזת ששאלתי לדעתה אמרה שהיא שוקלת לפרוש מהתפקיד בגלל העומס והצמצום בתקציבים. חזרתי למנהלת שלי והודעתי לה שאני מוכנה לקבל את התפקיד ,הלכתי עם הלב ועם החשיבות שאני רואה בהטמעת התקשוב בבית ספרי. אכנס לתפקיד זה ואנסה למלא אותו בדרך ובצורה הטובה ביותר על אף כל המגבלות שהציבו בפני.

משפחה מטיילת 5 אייפונים, אייפד אחד ,5 מטענים, מטען מפצל לאוטו ומטען נייד ליתר ביטחון ו GPS

יצאנו לחופשה משפחתית בחו"ל. טסנו לקרואטיה וסלובניה. יצאנו הכוונה אני ,בן זוגי, שלושת ילדי, חמישה אייפונים, חמישה מטענים, אייפד אחד, מפצל למטענים, מטען מפצל לרכב ,מטען נייד וgps  כלומר משפחה מכורה. הגענו לשדה התעופה בן זוגי ואני עשינו chek in  למזוודות ולמטוס וכך גם ילדי החליטו לעשות chek in  אבל בפייסבוק. עברנו את ביקורת הגבולות והבידוק הבטחוני ואת הכניסה לדיוטי פרי וילדי עסקו ב check in מסוג אחר-תיעוד המיקום שלהם והפצתו ברחבי הגלובוס לכל דיכפין. כך היה לאורך כל הטיול, אך כדי להפיץ את מיקומם ואת החוויות שעברנו הם היו זקוקים לאינטרנט אלחוטי (wifi  ) וזו כבר הייתה בעייה, לא בכל מקום היה אינטרנט למעשה ברוב המקומות לא היה אינטרנט במלונות היה צורך לשלם עבור האינטרנט וכמובן שעשינו זאת הרי חייבים לספק את הדרישה הזו ,רמת ההנאה במלון הייתה תלויה באיכות הגלישה .המקומות בהם טיילנו היו מדהימים הילדים נהנו מאוד וגם אנחנו כמובן ,אך לכל מקום שהגענו :אטרציה, מסעדה, אגם היה החיפוש אחר "תשתית הזהב " ,תקשורת זמינה שתחבר אותם לחבריהם.

לא הייתי מספרת על-כך אילולא השונות או המוזרות שהתחלתי להרגיש במהלך הטיול. הסתכלתי סביבי ונראנו די שונים, אנחנו היינו היחידים שמחזיקים את המכשירים הללו בידינו ולאורך כל הזמן. ישבנו במסעדות עם האייפונים בידינו ,ירדנו לבריכה האייפונים והאייפד  איתנו  ובשימוש, הבענו תמיהה מאוד גדולה שבאחד המלונות אמרו לנו שאנחנו יכולים לגלוש רק במכשיר אחד כל פעם. הגענו לעיירה מסויימת אחרי חצי יום נסיעה וכולם פה אחד רצו  למקדונלדס ולא בגלל האוכל. התבוננתי התבוננות עמוקה חיפשתי אייפונים, סמארטפונים, טאבלטים ולא ראיתי. גם בן זוגי הסב את תשומת ליבנו לכך שאנחנו המשפחה היחידה שבידה האחת המבורגר וביד השנייה  מקלידה מסרים לארץ. חזרנו לארץ עמוסי חוויות, זוג עם שלושה ילדים,5 אייפונים, מלאי תמונות עד אפס מקום ואייפד . בראשי נקרה כל הזמן השאלה איך זה יכול להיות שרק אנחנו היינו כל-כך מחוברים? בעוד אצל האחרים לא ראינו חיבור ממכר כזה לטכנולוגיה. הרי גם סלובניה שייכת למדינות המפותחות (oecd  ) וגם היא מחוייבת  לict  ,מבחינת הדירוג היא נמצאת בדירוג נמוך, אך תשתיות האינטרנט שלה טובות יותר משלנו כך ע"פ דיווחי האתר של מדינות ה OECD   .ימים ספורים אחרי חזרתנו מהחופשה הקלדתי בגוגל: "האם ישראל מכורה לסמארטפונים?" את התשובה כבר ידעתי ,אבל רציתי הוכחות. והנה ההוכחות והנתונים  הישראלים מכורים לסמארטפונים לפי מחקר Our Mobile Planet,  הנערך זו השנה השלישית ע"י Ipsos Media ICT עבור גוגל, הישראלים לא רק הדביקו את הפער עם עמיתיהם שמעבר לאופק השקיעה, אלא אף עקפו אותם ברוב המדדים: שיעור החדירה של סמארטפונים בישראל, לפי המחקר, עומד עתה על 57%, בעוד בגרמניה עומד מספר זה על 40% בלבד, בצרפת 42% ובספרד 55%.  כנראה ילדי אינם שונים משאר ילדי ישראל וכנראה גם אני ,מכיוון שגם אני רדפתי כמותם אחרי "תשתית הזהב ".

בסיכום כתבה זו אומר מנכ"ל גוגל כי : "מהמחקר עולה כי הישראלים מצדיקים את שמם כאומת הסטארט אפ. הם מחפשים, גולשים ברשתות חברתיות וצופים בוידיאו יותר מאשר בכל המדינות הגדולות והמובילות בעולם. אין ספק שראיתי זאת וחוותי  יחד עםמשפחתי את עובדת היותנו מכורים לסמארטפונים..האם זה טוב או רע? ימים יגידו...
קרא עוד: http://www.tgspot.co.il/mobile-planet-points-out-israel-as-mobile-country/#ixzz2cbVmqyJN

פייסבוק וחינוך- כללים למורה המקוון

מקוונים גבוה /לומדים באמצעות פייסבוק / קיץ דיגיטלי / חיים ברשת ועוד כהנה וכהנה ,נראה שהיום כל מורה שרוצה להיות מתוקשב, טכנולוגי ולהכנס לעולם הילדים חייב לפתוח קבוצה בפייסבוק ולהתנהל שם עם תלמידיו. רק לפני שנתיים התנהל בבית ספרי דיון נוקב האם להיות חבר של הילדים בפייסבוק? העלנו חסרונות ויתרונות ,חלקנו התנגד בתוקף ודיבר על זילות המקצוע, חדירה לאזורים פרטיים ואילו חלק חלק טען שחשוב לדעת מה קורה בעולם זה של הילדים שבו הוא מבלה מרבית מזמנו? בסוף הדיון הובהר לנו שמשרד החינוך אוסר חד משמעית להיות חבר של הילדים בפייסבוק.

לאור השינויים הרבים שחלו בתקופה קצרה כל-כך גם משרד החינוך הגמיש את עמדתו והוא אינו יכול לעמד מנגד ולראות את כל השינויים שמתחוללים ולהשאר אדיש. כתוצאה מכך, החל משרד החינוך להגמיש את עמדתו בעניין ולאפשר שימוש בפייסבוק למטרות למידה. השמות שציינתי בראש הרשימה הם ההוכחה לאור הירוק שקיבלו בתי הספר והמורים.

כעת נשאלת השאלה האם כל מורה יודע להתנהל כראוי בפייסבוק? אישור זה פתח לא מעט קשיים ודילמות מה מותר ומה אסור? מאמרו של  אברום רותם   פייסבוק וחינוך  עשה לי סדר בדברים ודרכו הצלחתי להבין מספר כללים חשובים שאותם אשתף ברשומה זו.

ראשית- למה כל-כך חשוב לפתוח ערוץ הפייסבוק? בגלל התובנה הפדגוגית על מקום ותפקיד הרשת החברתית בהוראה ובלמידה מיטבית. נמצא שלצד הבטים בהוויוריסטיים וקוגניטיביים נמצא היבט מרכזי נוסף שנשכח והוא הלמידה השיתופית. מכאן נובע שהפייסבוק כרשת חברתית יכולה לתת את המענה לגוון הלמידה שנשכח ,שהוא הלמידה השיתופית.

שנית-אפשר ללמד רק דרך פייסבוק? ללמידה באמצעות פייסבוק יש להתייחס כאמצעי משלים ,מלווה ותומך למידה. הפייסבוק הוא מקום זמין, מאפשר אינטראקציה לימודית שיתופית, מאפשר החלפת דעות, תמיכה, עדכון ועוד.

שלישית-פייסבוק בכל גיל? עם כל הגמישות והפתיחות שיש בפלטפורמה הזו אין להתפשר על גיל המשתמשים בפייסבוק והוא חייב להיות מעל גיל 13 .אין לתת לגיטימציה למצב בו בתי ספר יסודיים מתנהלים בפייסבוק.

רביעית-זמן- למידה מובנית ולאורך זמן מוקצב שנקבע מראש.

חמישית- איך להתנהל? כותב המאמר מדגיש את החשיבות של העבודה בקבוצות סגורות, רלוונטיות לנושא הנלמד, אי העברת מידע אישי לדפי הנושא, יש להוסיף הצהרה או התייחסות על תנאי שימוש הולמים.

בנוסף מדגיש רותם את השימוש המושכל שיש לעשות בפלטפורמה זאת במטרה להגיע ללמידה מיטבית.

אני רואה חשיבות רבה במאמר זה וחושבת שיש מקום לפרסם אותו ולהקדיש לו זמן לדיון באסיפות מורים. פלטפורמה זו מזמנת לנו ציבור המורים המשך ישיר ללמידה המתנהלת בכיתה והופכת את הלמידה למיטבית עקב היכולת לשתף ,אך היא עלולה להיות לנו לרועץ אם לא נדע כולנו להשתמש בה באופן מושכל ע"פ קודים אתיים ברורים במטרה להשיג את המיטב.

לא אומת סטארט אפ: ישראל מפגרת בחדשנות

באחד משיעוריה של חגית מישר–טל בקורס "היבטים גלובאליים של התקשוב" עסקנו בהשוואת תכניות התקשוב בעולם. היה מעניין לראות מה במצבן של המדינות המפותחות והמתפתחות ביחס למדיניות התקשוב וכיצד המדינות הללו נחלקו לשתיים: למדינות שעסוקות עדיין בהקמת תשתיות (נגישות) ולמדינות שעסוקות בפיתוח טכנולוגיות ,אפליקציות  וחיבור כלל החברה כולה לטכנולוגיה במטרה לסייע ולהנגיש שירותים רבים לכלל האוכלוסייה.                    מהתרשמות ראשונית שלי הייתי בטוחה שלאור השינויים הגדולים שחלו במערכת החינוך שלנו בשנים האחרונות והרצון העז לקדם ולהוביל את התלמידים לקראת היותם בעלי יכולת להתמודד עם מיומנויות המאה ה-21 ובנוסף הפיתוחים המיוחדים שפותחו ע"י ישראלים, כל אלו הגבירו בעיני את הרושם שאנו במצב מצוין. אך לא-כך הדבר מעיון בתכניות התקשוב העולמיות  (תכניות התקשוב של מדינות ה-oecd  בפרט)ומקריאה בכתבתו של אמיר טייג בעיתון"TheMarker " המבסס את הכתבה על מחקרים שערכו גוגל ומקנזי עולים ממצאים שונים מהמתרחש ומורגש בשטח. החשוב מבין הממצאים הוא שההתרשמות הכללית בארץ שאנו מעצמה טכנולוגית נובעת מכך שיש מיעוט טכנולוגי חזק שדוחף את הממוצע הישראלי כלפי מעלה ומסתיר את הפיגור המהותי בכל הקשור לאימוץ טכנולוגיות מידע ושימוש בהן. כלומר לחשיבה הזו שאנו אומת סטארט-אפ אין בסיס מהותי מכיוון שקומץ קטן מאוד של יזמים וחדשנים עוסק בטכנולוגיה ופיתוח וכל השאר מפגרים הרבה אחריהם. כפי שכתב אמיר טייג בכתבתו: "החדשנות אינה מחלחלת לשום ענף במשק הישראלי, אלא נשארת בנישת הסטארט-אפים על הקו שבין שדרות רוטשילד בתל-אביב לפאלו -אלטו." במחקר זה צוין ששירותי הממשלה המקומיים, שירותי הבריאות, החינוך והרווחה סובלים מפיגור מהותי באימוץ מהפכת הict  ,המגזר העסקי הקטן מתעלם מהפוטנציאל העסקי הטמון ברשת ובולט בעיקר המדד העיקרי והמובהק לאימוץ חדשנות טכנולוגית ,הפריון המשקי, שהוא נמוך מאוד.    

  

     

מה הפתרון ? הפתרון אותו מציעים מחברי המחקר הוא להעביר את האחריות מהסקטור העסקי לממשלתי, כלומר למדינה . והמדינה חייבת ליזום ולבצע תכנית לאומית ארוכת טווח שתעודד שימוש בטכנולוגיות מידע במגזרים שונים. על המדינה לאמץ תכנית לאומית ולרכז את התכנון והיישום בידי גוף אחד בעל סמכות שיוכל להוביל תהליכים ולדאוג לשלב ICT ואינטרנט בכל המגזרים.                           נראה שמאחר ואני לומדת לתואר שני במגמת תקשוב ולמידה ואני חשופה ועסוקה רבות בנושא קידום הטכנולוגיה בכיתה ובבית ספרי ,נדמה שכולם כמוני וכמו חברי לספסל הלימודים מתקדמים מאוד  ויכולים לשמש "אור לגויים". אך מאמר זה ותכניות התקשוב המתקדמות של הולנד, פינלנד בלגיה ועוד, באות ומנפצות את האשליה הזו שלי ושל רבים אחרים ונראה שהדרך עוד ארוכה ומאתגרת מאוד ועלינו לעשות מאמץ כביר כדי להחדיר את הטכנולוגיות הללו שתהיינה נחלת הכלל ולא נחלת קומץ שגורם לנו להרגיש מעצמה.

http://www.themarker.com/technation/1.2071908  הכתבה מTheMarker

מערכת החינוך ושוק ההון-הילכו יחדיו בלתי אם נועדו?

בשנה שעברה פרסמו אינטל, מיקרוסופט וסיסקו דף המכונה "הדף הלבן" בו פורטו 10 המיומנויות הנדרשות לעובד במאה ה-21: יצירתיות וחדשנות, חשיבה ובקורתיות, פתרון בעיות, קבלת החלטות, מיומנויות למידה, תקשורת עבודה בצוות, אוריינות מידע, אוריינות ict  אזרחות מקומית וגלובלית, חיים וקריירה ואחריות אישית וחברתית. מדרישות שוק העבודה עולה כי, מיומנויות הידיים נדחקו לטובת מכונות, חשיבה קוגניטיבית פשוטה התחלפה במחשב , נוספה חשיבה אינטראקטיבית ,יכולת עבודה בצוות ויכולת ניתוח. המלצות אלו שפורסמו ביקשו להתאים את תכניות הלימודים לצורכי שוק העבודה –גישה אותה מוביל ד"ר קולודני מנכ"ל חברת מקינזי שבעברו עסק בתחום חקר המוח.

מול תכנית זו עומדים מנגד אנשי חינוך ורוח וביניהם פרופ' גבי סלומון שמקווה שזוהי "אופנה חולפת ולא איום ממשי על החינוך" לטענתו בי"ס אינו מקום להכשרה  למקצוע ,המיומנויות הללו לטענתו נרכשות בתהליכי למידה נכונים . ואין דרך אחרת להוביל את הלומדים .  בכתבה זו נלחמים שני כוחות שוק גדולים ועוצמתיים מאוד שמשפיעים מאוד על חיינו : מערכת החינוך ושוק העבודה . מערכת החינוך שיעדיה להעמיק ולחזק את החינוך לערכים, לקדם מצויינות, לשפר את ההשגים הלימודיים ,לצמצם פערים חברתיים ובנוסף להיות אפקטיבית ויעילה ולשאת את צורכי הפרט וצורכיה המשתנים של מדינת ישראל. מכאן חובתה של מערכת החינוך-להתאים עצמה לצורכי המדינה, כלומר גם לשוק העבודה. ושוק העבודה הוא המדד להצלחתה או אי הצלחתה של המערכת להוביל את בוגר מערכת החינוך לתוך שוק העבודה שדרישותיו השתנו לאור המגמות בעולם.

בכתבה בשם "משכיליםבלי מיומנויות: הלימודים שלכם לא באמת תורמים" שפורסמה בעתון הארץ בנובמבר 2011  הוצגו שתי הגישות הללו שכביכול נוגדות אחת את רעותה. אולם, לדעתי יש מקום למזג בין שתי הגישות הללו  ולא לבטל את הנתונים והדרישות של שוק העבודה, אלו כוחות שחייבים להסתדר הרי הם מזינים האחד את השני. לדעתי חשוב שמערכת החינוך תהיה ערה לשינויים הללו ותשנה מספר גישות שאינן רלוונטיות יותר לחיים במאה ה-21  ועדיין מתייחסים  אליהן כאל פרות קדושות ,כדוגמת שינון מידע. מנגד, תטפח ותצמיח בוגרים שיודעים לעבוד ולהתנהל במסגרת עבודה שדורשת עבודה שיתופית וצוותית, יכולת פתרון בעיות ,הסקת מסקנות ומיומנויות חשיבה. יש לציין כי מערכת החינוך התחילה לשנות את פניה והיא מודעת לרוחות המנשבות בפסגת ההר ומנסה לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים הרי לשם היא מייעדת את בוגריה.

חייבת לציין כי, במהלך הכתיבה בבלוג אני מוצאת את עצמי עוסקת יותר ויותר בעתידו של בוגר מערכת ההשכלה ,וככל שאני מרבה לקרוא אני נחשפת לריבוי הדיעות ומגוון הקולות הנשמעים וכל הזמן מתרוצצת בראשי השאלה מהי הדרך הנכונה? והאם דרך אחת טובה יותר מהשנייה? אני חושבת כשאני פורטת את כל הידע שצברתי בסופו של דבר לעבודה בכיתה  אני בוחרת בדרך שאני מתווה לעצמי וחושבת שהיא הדרך הנכונה לי ולתלמידי. כשלנגד עיני יעדים ערכיים ומצד שני אותם דרישות של שוק העבודה שהם חלק מהיעדים שממילא הציב משרד החינוך לחיים במאה ה21 וגם אני רואה בהם חשיבות רבה

http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/307/426.html?hp=16&cat=1901&loc=20

הלוח האינטראקטיבי מחזיר מורים להוראה פרונטלית?

בכיתתי לוח אינטראקטיבי זו שנה שנייה כל –כך התרגלתי לעבוד עמו  ,שאיני יכולה לתאר את עבודתי ללא הלוח, מעבר לכך איני יכולה לחשוב על מצב שבו אצטרך לעבוד ללא הלוח האינטראקטיבי. היתרונות של הלוח רבים מאוד ואין ספק שיש שונות בעבודתי לפני הלוח ואחריו. נראה כי באמצעות הלו"א רמת הריכוז והמוטיבציה ללמידה בכיתה עלתה, הילדים אוהבים מאוד את התכנים שעולים ונלמדים באמצעות הלוח.

אך לא פעם שאלתי את עצמי האם ההוראה שלי הפכה לפרונטלית יותר בעקבות הלוח האינטראקטיבי? אני מוצאת את עצמי יותר ויותר פעילה ופועלת יחד עם הילדים מול הלוח ,בגלל האינטראקטיביות שלו. האם הלוח הזה מחזיר אותי לתקופה שבה למדתי באופן פרונטלי? בעקבות החשש הזה החלטתי לחפש בספרות מקצועית ולבדוק האם יש ממש בחששות אלו שהעליתי ואם ישנן תשובות? הגעתי למאמר אותו כתבה אינה בלאו :"המהפכה השקטה:לוח אינטראקטיבי בבתי הספר כתשתית לפדגוגיה חדשנית במאה ה-21 " שבו נכתב כי קיים חשש שהוראה פרונטלית באמצעות הלוחות מהווה צעד אחורה מבחינה פדגוגית (lewis 2003 ,אצל בלאו)אולם, לדברי בלאו למרות התחושה

של המורים שהם מלמדים בצורה פרונטלית יותר, מתברר שהזמן הממוצע הופחת. אין ספק שהיתרונות של הלו"א רבים על החסרונות. שימוש בלוח מגביר את מידת האינטראקטיביות בכיתה, יש שיפור בכמות ובתדירות הדיאלוג עם המורה ולבסוף ניתן לראות גם שינויים פדגוגיים. על-פי בלאו שלושה ממאפייני הלו"א  יכולים להפוך טכנולוגיה זו לתשתית הפדגוגיה הקונסטרוטיביסטית: .1האפשרות לקיים למידה מסתעפת, המדמה במוחו של הלומד דרכי ארגון אסוציאטיביות ומקדמת חשיבה יצירתית. 2 . היכולת לשמש כלי קוגניטיבי ללמידה מרחיב את תודעת הלומדים . 3.תמיכה בלמידה אינטגרטיבית מסוגים שונים.                      הממצאים שקראתי מאוד עודדו אותי ואני מרגישה שאני בעיצומו של תהליך, אך עדייך הוטרדתי מכך שהעיסוק שלי הוא בלימוד הפונקציות של הלו"א ובמידת האטרקטיביות שלי בכיתה. ומה לגבי הפדגוגיה האם לא זנחתי אותה? האם אני מצליחה לקדם פדגוגיה חדשנית?. מקריאה במאמרה של בלאו הבנתי שאני בתהליך ההטמעה של הלו"א, בלאו הציגה מודל שכדאי לשאוף אליו בתהליך ההטמעה. מודל שהרגיע אותי מעט ושדרכו אוכל לתת תשובות לספקנים. בזכות קריאת מודל זה הבנתי שאני וחברותי בתהליך של שינוי. שינוי של הוראה המטפחת הבניית ידע ולא חזרה להוראה המסורתית. זהו מודל מתוך "המהפכה השקטה" של בוצ'ר ולי ( (  Betcher & Lee, 2009שבו הם מתארים את האימוץ של הלו"א כפי שהוא מתרחש בשלושה שלבים:                                        

      doing things in the old ways                                                    doing old things but in new ways                                                           doing new things in new ways     

  אני מניחה שכשאגיע לשלב השלישי לא אצטרך לשאול את השאלה ששאלתי בראש הרשומה, או כפי שד"ר אינה בלאו אומרת : "בכוחה של הטמעה כזאת להוסיף למערכת החינוך יופי אמיתי ולא רק שכבת איפור נוספת". http://www.achva.ac.il/sites/default/files/achvafiles/maof_book/14/10.pdf

האם האנושות מאבדת את רגש הנוסטלגיה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית?

החודש נערכה בחינת הבגרות בהבעה ובלשון לתלמידי כיתות י"א, גם אני כמותם נחשפתי למאמר עליו נבחנו : געגועים, הדור הבא  של א' ענברי,  http://www.haaretz.co.il/news/holiday מאמר שנכתב בעיתון הארץ בספטמבר 2012.
בכתבה זו שואל ענברי "אל מה יתגעגעו האנשים בשנים הבאות הרי כבר לא מייצרים את הדברים שאפשר להתגעגע אליהם." ענברי טוען שפעם לבתים היה אופי וידעת מי גר בהם לפי חפצי הנוי, התמונות שעל הקירות והספרים שבכוננית. לעומת ילדי שנות האלפיים הגדלים באותה דירה עם אותו ריהוט סלוני ואותו מסך שטוח, עם אותה ערכת משחקים  ממוחשבת... האם יהיה  לילדים איזה  געגוע? כך מתייחס ענברי גם למקצועות של פעם שהולכים ונעלמים וטוען שהאדם המתגעגע אליהם מתאבל בעצם על אובדן המגע האישי בין אומן ללקוח, על מותן של מסורות שורשיות שהונחלו מאב לבן עד שתוצרת שוודיה וסין שטפו הכל.גם החפצים העשויים לעורר געגוע נעלמים וכך גם התחביבים ובקרוב לא יהיה אל מה להתגעגע והאנושות תאבד בשלב זה של ההתפתחות את הרגש הנוסטאלגי לדבריו של ענברי.                                                                                                                                           

בכתבה מאלפת זו מציג ענברי את התהיות הרבות שמלוות אותי בשנים האחרונות כשאני משלבת פדגוגיה עם טכנולוגיה מתקדמת. בעבר כסיכום נושא ,הילדים היו יוצרים ,מתכננים ומכינים תוצר מוחשי (עיתון, פיסלון בע"ח, תבליט) אותו הם יכולים לקחת הבייתה ולשמור אותו כזיכרון ומזכרת לדורות הבאים. כיום, בסיום נושא הילדים גם כן יוצרים ומתכננים משחקים בתוך אתרים בעלי רשתות פתוחות או סגורות ומגיעים לתוצרים נפלאים לא פחות, אך אינם יכולים להחזיקם ולהביאם לביתם. אמנם ,בהקלקת  הקוד  הם נגישים למשחק אותו יצרו ,אך האם זה מספיק בכדי להשאיר טעם נוסטלגי? האם זה ישאיר להם זיכרון נוסטלגי?                                                                            
ילדי הפרטיים מאוד נהנים לחטט בחפצי העבר שלי (יומנים אישיים, ציורים ומחברות) במה ילדיהם יחטטו? האם איננו מונעים מהם את התענוג שבנוסטלגיה כפי שאומר ענברי? במהלך קריאת המאמר הזדהיתי מאוד עם דבריו של ענברי וחשבתי שאכן לילדי הדור הזה אין למה להתגעגע? אך לאחר חשיבה נוספת נזכרתי בשיחה שהייתה לי לא מזמן עם חברותיי על תחילת עידן המחשבים ועל המחשב הראשון שלי שהיה גדול ומגושם, והייתי צריכה להכניס  דיסקט (זוכרים מה זה?) כדי להפעיל את תוכנת הדוס שתפעיל את המחשב כדי שאוכל לכתוב כל מיני מילים לא ברורות כדי שהמחשב יעלה תוכנה כלשהי. (מילים בצבע ירוק על מסך בצבע שחור). ומה לגבי מדפסת הסיכות המתקתקת ומרעידה את כל שולחן העבודה ?וכדי שאפשר יהיה לקרוא את הכתוב נאלצנו להרחיק את הדף מהעיניים אחרת היינו רואים נקודות ,נקודות... האם כל מה שתיארתי לא נוסטלגיה?? ,אני בטוחה שהדף המצהיב המדיף ריח יתחלף בדבר נוסטלגי אחר והתחביבים שהיו פעם יתחלפו באחרים, איני חושבת שהאנושות תאבד את רגש הנוסטלגיה היא תחליף צורה אך תמשיך להתקיים.                                                                          
הנה גם המחשב הראשון שלי ,המגושם ,עם הדיסקט והדוס העלה זיכרון מחוייך בקרב חברותי... אם זאת לא נוסטלגיה אז מה כן??