בכתבה זו שואל ענברי "אל מה יתגעגעו האנשים בשנים הבאות הרי כבר לא מייצרים את הדברים שאפשר להתגעגע אליהם." ענברי טוען שפעם לבתים היה אופי וידעת מי גר בהם לפי חפצי הנוי, התמונות שעל הקירות והספרים שבכוננית. לעומת ילדי שנות האלפיים הגדלים באותה דירה עם אותו ריהוט סלוני ואותו מסך שטוח, עם אותה ערכת משחקים ממוחשבת... האם יהיה לילדים איזה געגוע? כך מתייחס ענברי גם למקצועות של פעם שהולכים ונעלמים וטוען שהאדם המתגעגע אליהם מתאבל בעצם על אובדן המגע האישי בין אומן ללקוח, על מותן של מסורות שורשיות שהונחלו מאב לבן עד שתוצרת שוודיה וסין שטפו הכל.גם החפצים העשויים לעורר געגוע נעלמים וכך גם התחביבים ובקרוב לא יהיה אל מה להתגעגע והאנושות תאבד בשלב זה של ההתפתחות את הרגש הנוסטאלגי לדבריו של ענברי.
ילדי הפרטיים מאוד נהנים לחטט בחפצי העבר שלי (יומנים אישיים, ציורים ומחברות) במה ילדיהם יחטטו? האם איננו מונעים מהם את התענוג שבנוסטלגיה כפי שאומר ענברי? במהלך קריאת המאמר הזדהיתי מאוד עם דבריו של ענברי וחשבתי שאכן לילדי הדור הזה אין למה להתגעגע? אך לאחר חשיבה נוספת נזכרתי בשיחה שהייתה לי לא מזמן עם חברותיי על תחילת עידן המחשבים ועל המחשב הראשון שלי שהיה גדול ומגושם, והייתי צריכה להכניס דיסקט (זוכרים מה זה?) כדי להפעיל את תוכנת הדוס שתפעיל את המחשב כדי שאוכל לכתוב כל מיני מילים לא ברורות כדי שהמחשב יעלה תוכנה כלשהי. (מילים בצבע ירוק על מסך בצבע שחור). ומה לגבי מדפסת הסיכות המתקתקת ומרעידה את כל שולחן העבודה ?וכדי שאפשר יהיה לקרוא את הכתוב נאלצנו להרחיק את הדף מהעיניים אחרת היינו רואים נקודות ,נקודות... האם כל מה שתיארתי לא נוסטלגיה?? ,אני בטוחה שהדף המצהיב המדיף ריח יתחלף בדבר נוסטלגי אחר והתחביבים שהיו פעם יתחלפו באחרים, איני חושבת שהאנושות תאבד את רגש הנוסטלגיה היא תחליף צורה אך תמשיך להתקיים.
הנה גם המחשב הראשון שלי ,המגושם ,עם הדיסקט והדוס העלה זיכרון מחוייך בקרב חברותי... אם זאת לא נוסטלגיה אז מה כן??
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה