מערכת החינוך ושוק ההון-הילכו יחדיו בלתי אם נועדו?

בשנה שעברה פרסמו אינטל, מיקרוסופט וסיסקו דף המכונה "הדף הלבן" בו פורטו 10 המיומנויות הנדרשות לעובד במאה ה-21: יצירתיות וחדשנות, חשיבה ובקורתיות, פתרון בעיות, קבלת החלטות, מיומנויות למידה, תקשורת עבודה בצוות, אוריינות מידע, אוריינות ict  אזרחות מקומית וגלובלית, חיים וקריירה ואחריות אישית וחברתית. מדרישות שוק העבודה עולה כי, מיומנויות הידיים נדחקו לטובת מכונות, חשיבה קוגניטיבית פשוטה התחלפה במחשב , נוספה חשיבה אינטראקטיבית ,יכולת עבודה בצוות ויכולת ניתוח. המלצות אלו שפורסמו ביקשו להתאים את תכניות הלימודים לצורכי שוק העבודה –גישה אותה מוביל ד"ר קולודני מנכ"ל חברת מקינזי שבעברו עסק בתחום חקר המוח.

מול תכנית זו עומדים מנגד אנשי חינוך ורוח וביניהם פרופ' גבי סלומון שמקווה שזוהי "אופנה חולפת ולא איום ממשי על החינוך" לטענתו בי"ס אינו מקום להכשרה  למקצוע ,המיומנויות הללו לטענתו נרכשות בתהליכי למידה נכונים . ואין דרך אחרת להוביל את הלומדים .  בכתבה זו נלחמים שני כוחות שוק גדולים ועוצמתיים מאוד שמשפיעים מאוד על חיינו : מערכת החינוך ושוק העבודה . מערכת החינוך שיעדיה להעמיק ולחזק את החינוך לערכים, לקדם מצויינות, לשפר את ההשגים הלימודיים ,לצמצם פערים חברתיים ובנוסף להיות אפקטיבית ויעילה ולשאת את צורכי הפרט וצורכיה המשתנים של מדינת ישראל. מכאן חובתה של מערכת החינוך-להתאים עצמה לצורכי המדינה, כלומר גם לשוק העבודה. ושוק העבודה הוא המדד להצלחתה או אי הצלחתה של המערכת להוביל את בוגר מערכת החינוך לתוך שוק העבודה שדרישותיו השתנו לאור המגמות בעולם.

בכתבה בשם "משכיליםבלי מיומנויות: הלימודים שלכם לא באמת תורמים" שפורסמה בעתון הארץ בנובמבר 2011  הוצגו שתי הגישות הללו שכביכול נוגדות אחת את רעותה. אולם, לדעתי יש מקום למזג בין שתי הגישות הללו  ולא לבטל את הנתונים והדרישות של שוק העבודה, אלו כוחות שחייבים להסתדר הרי הם מזינים האחד את השני. לדעתי חשוב שמערכת החינוך תהיה ערה לשינויים הללו ותשנה מספר גישות שאינן רלוונטיות יותר לחיים במאה ה-21  ועדיין מתייחסים  אליהן כאל פרות קדושות ,כדוגמת שינון מידע. מנגד, תטפח ותצמיח בוגרים שיודעים לעבוד ולהתנהל במסגרת עבודה שדורשת עבודה שיתופית וצוותית, יכולת פתרון בעיות ,הסקת מסקנות ומיומנויות חשיבה. יש לציין כי מערכת החינוך התחילה לשנות את פניה והיא מודעת לרוחות המנשבות בפסגת ההר ומנסה לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים הרי לשם היא מייעדת את בוגריה.

חייבת לציין כי, במהלך הכתיבה בבלוג אני מוצאת את עצמי עוסקת יותר ויותר בעתידו של בוגר מערכת ההשכלה ,וככל שאני מרבה לקרוא אני נחשפת לריבוי הדיעות ומגוון הקולות הנשמעים וכל הזמן מתרוצצת בראשי השאלה מהי הדרך הנכונה? והאם דרך אחת טובה יותר מהשנייה? אני חושבת כשאני פורטת את כל הידע שצברתי בסופו של דבר לעבודה בכיתה  אני בוחרת בדרך שאני מתווה לעצמי וחושבת שהיא הדרך הנכונה לי ולתלמידי. כשלנגד עיני יעדים ערכיים ומצד שני אותם דרישות של שוק העבודה שהם חלק מהיעדים שממילא הציב משרד החינוך לחיים במאה ה21 וגם אני רואה בהם חשיבות רבה

http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/307/426.html?hp=16&cat=1901&loc=20

הלוח האינטראקטיבי מחזיר מורים להוראה פרונטלית?

בכיתתי לוח אינטראקטיבי זו שנה שנייה כל –כך התרגלתי לעבוד עמו  ,שאיני יכולה לתאר את עבודתי ללא הלוח, מעבר לכך איני יכולה לחשוב על מצב שבו אצטרך לעבוד ללא הלוח האינטראקטיבי. היתרונות של הלוח רבים מאוד ואין ספק שיש שונות בעבודתי לפני הלוח ואחריו. נראה כי באמצעות הלו"א רמת הריכוז והמוטיבציה ללמידה בכיתה עלתה, הילדים אוהבים מאוד את התכנים שעולים ונלמדים באמצעות הלוח.

אך לא פעם שאלתי את עצמי האם ההוראה שלי הפכה לפרונטלית יותר בעקבות הלוח האינטראקטיבי? אני מוצאת את עצמי יותר ויותר פעילה ופועלת יחד עם הילדים מול הלוח ,בגלל האינטראקטיביות שלו. האם הלוח הזה מחזיר אותי לתקופה שבה למדתי באופן פרונטלי? בעקבות החשש הזה החלטתי לחפש בספרות מקצועית ולבדוק האם יש ממש בחששות אלו שהעליתי ואם ישנן תשובות? הגעתי למאמר אותו כתבה אינה בלאו :"המהפכה השקטה:לוח אינטראקטיבי בבתי הספר כתשתית לפדגוגיה חדשנית במאה ה-21 " שבו נכתב כי קיים חשש שהוראה פרונטלית באמצעות הלוחות מהווה צעד אחורה מבחינה פדגוגית (lewis 2003 ,אצל בלאו)אולם, לדברי בלאו למרות התחושה

של המורים שהם מלמדים בצורה פרונטלית יותר, מתברר שהזמן הממוצע הופחת. אין ספק שהיתרונות של הלו"א רבים על החסרונות. שימוש בלוח מגביר את מידת האינטראקטיביות בכיתה, יש שיפור בכמות ובתדירות הדיאלוג עם המורה ולבסוף ניתן לראות גם שינויים פדגוגיים. על-פי בלאו שלושה ממאפייני הלו"א  יכולים להפוך טכנולוגיה זו לתשתית הפדגוגיה הקונסטרוטיביסטית: .1האפשרות לקיים למידה מסתעפת, המדמה במוחו של הלומד דרכי ארגון אסוציאטיביות ומקדמת חשיבה יצירתית. 2 . היכולת לשמש כלי קוגניטיבי ללמידה מרחיב את תודעת הלומדים . 3.תמיכה בלמידה אינטגרטיבית מסוגים שונים.                      הממצאים שקראתי מאוד עודדו אותי ואני מרגישה שאני בעיצומו של תהליך, אך עדייך הוטרדתי מכך שהעיסוק שלי הוא בלימוד הפונקציות של הלו"א ובמידת האטרקטיביות שלי בכיתה. ומה לגבי הפדגוגיה האם לא זנחתי אותה? האם אני מצליחה לקדם פדגוגיה חדשנית?. מקריאה במאמרה של בלאו הבנתי שאני בתהליך ההטמעה של הלו"א, בלאו הציגה מודל שכדאי לשאוף אליו בתהליך ההטמעה. מודל שהרגיע אותי מעט ושדרכו אוכל לתת תשובות לספקנים. בזכות קריאת מודל זה הבנתי שאני וחברותי בתהליך של שינוי. שינוי של הוראה המטפחת הבניית ידע ולא חזרה להוראה המסורתית. זהו מודל מתוך "המהפכה השקטה" של בוצ'ר ולי ( (  Betcher & Lee, 2009שבו הם מתארים את האימוץ של הלו"א כפי שהוא מתרחש בשלושה שלבים:                                        

      doing things in the old ways                                                    doing old things but in new ways                                                           doing new things in new ways     

  אני מניחה שכשאגיע לשלב השלישי לא אצטרך לשאול את השאלה ששאלתי בראש הרשומה, או כפי שד"ר אינה בלאו אומרת : "בכוחה של הטמעה כזאת להוסיף למערכת החינוך יופי אמיתי ולא רק שכבת איפור נוספת". http://www.achva.ac.il/sites/default/files/achvafiles/maof_book/14/10.pdf

האם האנושות מאבדת את רגש הנוסטלגיה בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית?

החודש נערכה בחינת הבגרות בהבעה ובלשון לתלמידי כיתות י"א, גם אני כמותם נחשפתי למאמר עליו נבחנו : געגועים, הדור הבא  של א' ענברי,  http://www.haaretz.co.il/news/holiday מאמר שנכתב בעיתון הארץ בספטמבר 2012.
בכתבה זו שואל ענברי "אל מה יתגעגעו האנשים בשנים הבאות הרי כבר לא מייצרים את הדברים שאפשר להתגעגע אליהם." ענברי טוען שפעם לבתים היה אופי וידעת מי גר בהם לפי חפצי הנוי, התמונות שעל הקירות והספרים שבכוננית. לעומת ילדי שנות האלפיים הגדלים באותה דירה עם אותו ריהוט סלוני ואותו מסך שטוח, עם אותה ערכת משחקים  ממוחשבת... האם יהיה  לילדים איזה  געגוע? כך מתייחס ענברי גם למקצועות של פעם שהולכים ונעלמים וטוען שהאדם המתגעגע אליהם מתאבל בעצם על אובדן המגע האישי בין אומן ללקוח, על מותן של מסורות שורשיות שהונחלו מאב לבן עד שתוצרת שוודיה וסין שטפו הכל.גם החפצים העשויים לעורר געגוע נעלמים וכך גם התחביבים ובקרוב לא יהיה אל מה להתגעגע והאנושות תאבד בשלב זה של ההתפתחות את הרגש הנוסטאלגי לדבריו של ענברי.                                                                                                                                           

בכתבה מאלפת זו מציג ענברי את התהיות הרבות שמלוות אותי בשנים האחרונות כשאני משלבת פדגוגיה עם טכנולוגיה מתקדמת. בעבר כסיכום נושא ,הילדים היו יוצרים ,מתכננים ומכינים תוצר מוחשי (עיתון, פיסלון בע"ח, תבליט) אותו הם יכולים לקחת הבייתה ולשמור אותו כזיכרון ומזכרת לדורות הבאים. כיום, בסיום נושא הילדים גם כן יוצרים ומתכננים משחקים בתוך אתרים בעלי רשתות פתוחות או סגורות ומגיעים לתוצרים נפלאים לא פחות, אך אינם יכולים להחזיקם ולהביאם לביתם. אמנם ,בהקלקת  הקוד  הם נגישים למשחק אותו יצרו ,אך האם זה מספיק בכדי להשאיר טעם נוסטלגי? האם זה ישאיר להם זיכרון נוסטלגי?                                                                            
ילדי הפרטיים מאוד נהנים לחטט בחפצי העבר שלי (יומנים אישיים, ציורים ומחברות) במה ילדיהם יחטטו? האם איננו מונעים מהם את התענוג שבנוסטלגיה כפי שאומר ענברי? במהלך קריאת המאמר הזדהיתי מאוד עם דבריו של ענברי וחשבתי שאכן לילדי הדור הזה אין למה להתגעגע? אך לאחר חשיבה נוספת נזכרתי בשיחה שהייתה לי לא מזמן עם חברותיי על תחילת עידן המחשבים ועל המחשב הראשון שלי שהיה גדול ומגושם, והייתי צריכה להכניס  דיסקט (זוכרים מה זה?) כדי להפעיל את תוכנת הדוס שתפעיל את המחשב כדי שאוכל לכתוב כל מיני מילים לא ברורות כדי שהמחשב יעלה תוכנה כלשהי. (מילים בצבע ירוק על מסך בצבע שחור). ומה לגבי מדפסת הסיכות המתקתקת ומרעידה את כל שולחן העבודה ?וכדי שאפשר יהיה לקרוא את הכתוב נאלצנו להרחיק את הדף מהעיניים אחרת היינו רואים נקודות ,נקודות... האם כל מה שתיארתי לא נוסטלגיה?? ,אני בטוחה שהדף המצהיב המדיף ריח יתחלף בדבר נוסטלגי אחר והתחביבים שהיו פעם יתחלפו באחרים, איני חושבת שהאנושות תאבד את רגש הנוסטלגיה היא תחליף צורה אך תמשיך להתקיים.                                                                          
הנה גם המחשב הראשון שלי ,המגושם ,עם הדיסקט והדוס העלה זיכרון מחוייך בקרב חברותי... אם זאת לא נוסטלגיה אז מה כן??

אז מה יהיו מקצועות העתיד?

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

היום מקצועות כגון מנהל אתרים, מומחה לויזואליזציה, מנהלי אימייל או יועצי אפליקציות הם כבר לא מקצועות זרים או משונים. הם אפילו מקצועות די מוכרים ומבוקשים. אך האם שמעתם על מקצוע כגון ביואינפורמציסט או אשפזן?-אלו הן מקצועות העתיד כפי שחוזה אותם פרופסור דוד פסיג ,עתידן. מה שמוביל את פרופסור פסיג להנחה זו היא שמרבית המשרות החדשות יתבעו מיומנויות הקשורות בידע וגישה למקורות מידע.                                                    
בכתבתה של  אור-טל קרייתי, יזמית בתחום של טכנולוגיות בחינוך , בעיתון הארץ מצטטת קרייתי  את דעתו של פרופ' פסיג, דיעה שאני שומעת חדשות לבקרים, לאורך כל לימודי  ובמאמרים בהם אני נפגשת, על הדרך החינוכית המיושנת, הדרך שאינה מתאימה לדור הזה .בדבריו של פרופ' פסיג אני מקבלת חיזוק ,פסיג קובל על כך שבבית הספר התיכון אין מקצוע לימוד שמכין אותם לקריירה ושילדים לא יודעים לקשר את המקצועות שהם לומדים בבגרויות לתחום התעסוקה, וכתוצאה מכך אינם יודעים לאן להרשם  לאוניברסיטה, פסיג טוען שזהו בזבוז בלתי רגיל של משאבים.    אני מסכימה מאוד עם אמירה זו, כשמסתכלים על מערכת החינוך שלנו נראה כאילו המערכת רחוקה שנות אור מההתקדמות המתרחשת בעולם, אמנם בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים רבים ולמאמצים כבירים שחלים במערכת החינוך מבחינת התשתיות, הכנסת טכנולוגיות לכיתות ,השתלמויות מורים, הטמעת עולם התקשוב במערכת החינוך. אך האם ניתן לומר שלמורים הכישורים הנדרשים כדי להוביל את הילדים למקצועות העתיד?                                                                                                             
מנסיוני בשטח אני רואה שבבתי הספר היסודיים יש גמישות רבה יותר בהשוואה לתיכוניים, בבתי הספר היסודיים יש אפשרות לפתח חשיבה אחרת ומדדי הערכה אחרים שמקדמים יצירתיות  וגמישות המובילה אותם לקראת היותם בוגרים בעלי יכולת  להשתלב בעולם הטכנולוגי המתקדם.  אולם בהגיעם לתיכון מסתיימת הגמישות המחשבתית והחשיבה המקורית .הילדים נמדדים אך ורק במדדים מיושנים שלא יסייעו להם בעתיד לא כל שכן היכולת להתמודד עם מקצועות עתידניים .על אף האמור לעיל מודה  כותבת המאמר   שבנה הצעיר לומד בבית ספר אנתרופוסופי שבו מתנזרים מטכנולוגיה ואין בו מחשבים. בדבריה של קרייתי ניכרים חוסר החלטיות ובלבול :מצד אחד היא אשת הייטק כדבריה  חיה ונושמת טכנולוגיה ומצטטת את דבריו של פרופ' פסיג לגבי מקצועות העתיד ומצד שני ,הלכה למעשה אינה מחנכת את בנה על ברכי הטכנולוגיה.   איני יכולה להאשים את קרייתי בבלבול זה ,לדעתי בלבול זה מאפיין גם אותנו אוכלוסיית המורים והמחנכים שמצד אחד רוצים להתקדם, להשתמש ולקרב את העולם הטכנולוגי למערכת במטרה להביא את החינוך לעולם הילדים ומאידך לא לזנוח את העולם הישן והמוכר. גם אני מתמודדת עם השאלה הזו : האם עודף אינפורמציה וטכנולוגיה לא מבלבל את הילדים? האם נכון לנהוג כפי שאני נוהגת?, הרי בעולם הישן היו המון הצלחות ,מדוע אנו צריכים לטרוף את הקלפים ולהכניס  פרמטרים חדשים לחינוך שלא ידוע עדיין מה מידת הצלחתם?

http://www.haaretz.co.il/gallery/kids/1.1856488

שלושים ושלושה הכישורים הדיגיטליים שכל מורה במאה ה-21 נדרש להם

 איפה אני? ואיפה אתם?

כשקיבלתי את הפוסט הזה למייל שלי מרכזת התקשוב  בבית ספרי מיד ידעתי שאעשה בו שימוש.

http://www.hayadan.org.il/33-digital-skiils-for-future-300612/. פוסט זה " שלושים ושלושה הכישורים הדיגיטליים שכל מורה במאה ה-21 נדרש להם " מתחבר לכתיבת הרשומה הקודמת שלי ,בה העליתי את העניין שעל מערכת החינוך להכיר ברמות השונות של המורים, בפתיחות ובגמישות שיש למורים שונים ביחס להכנסת טכנולוגיות חדשניות בבית הספר.

רשומה זו שהגיעה אל כל צוות המורים גרמה לקשת רחבה של תגובות. החל מרצון עז ללמוד את כל הכלים שצויינו ברשומה בהתלהבות רבה וכלה בחשש גדול ופחד עד כדי שאילת השאלה : "אם מערכת החינוך צועדת לכיוון זה, אין לנו מקום בתוכה...."

אנו מתבקשים לשלוט כרגע בשלושים ושלושה כישורים דיגיטליים.... אכן כן ,שלושים ושלוש טכנולוגיות שאותן אני צריכה ללמוד ולהתעדכן כדי להיות מורה המתאימה עצמה למערכת ששמה לה למטרה לקדם את התקשוב.

רשומה זו הופיעה ב  http://www.educatorstechnology.com/2012/06/33-digital-skills-every-21st-century.html

 מעלה שוב את החשיבות בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 ומדגישה שהתלמידים אותם אנו מלמדים כיום שונים לחלוטין מתלמידי המאה הקודמת. ואנו המורים מחוייבים בכישורים טכנולוגיים כדי להתמודד עם אתגרים אלו ובעיקר לתפוס את תשומת הלב והמיקוד של התלמיד ולרתום אותו לתהליך הלמידה.

כשקראתי את שלושים ושלושה הכישורים מיד שאלתי את עצמי איפה אני נמצאת על הרצף הזה? מה אני יודעת מה עלי עוד ללמוד? והבנתי שיש עוד הרבה כישורים שעלי ללמוד ואני מניחה שברגע זה יצאה עוד טכנולוגיה ,פשוט לא הספיקו להכניס אותה לרשומה.

אין ספק שכל הידע הדיגיטלי שמופיע ברשומה מכובדת זו מאתגר מורה אחד ומאיים על מורה אחר.

אני בכל אופן החלטתי שאני מתקדמת לומדת עוד ועוד ,ולא נשארת מאחור –בשבילי ובשביל תלמידי.

 


                                 

מפת חשיבה- מקדמת למידה בכיתה

השבוע סיימתי השתלמות מרוכזת באוריינות חזותית והחלטתי להקדיש את הרשומה הזו לאחד הכלים החשובים אליהם נחשפתי בהשתלמות זו :" מפת חשיבה". אני מתארת לעצמי שהמחשבה שעולה היא "שמש האסוציאציות"  הידועה, בה משתמשים מורים רבים.-אז זהו שלא, מדובר בכלי יישומי ומעשי מאוד שמאפשר ללומד לעבד מידע חדש ולארגן אותו בצורה שתתחבר לידע הקודם הקיים אצלו. בשיעור בו השתתפתי "נזרקה " מילה לחלל הכיתה והדרך המעניינת שעשינו כדי להגיע לתשובה רתקה אותנו . בשלב ראשון ענינו על השאלה באפן אסוציטיבי,לאחר מכן קבלנו דף שבמרכזו הופיעה השאלה ומתוכו יצאו חמישה עלי כותרת שבהם נתבקשנו לכתוב חמש מילים משמעותיות עבורנו ,מתוך מה שכתבנו בהתחלה. ולאחר מכן הוספנו ענפים וחיברנו אותם לעלי הכותרת.(כל עלה כותרת וענפים בצבע אחד). לאחר שסיימנו נתבקשנו לכתוב פסקה אחת שהיא המהות של המפה שיצרנו, ואני חייבת לציין שהיה מאוד קל לכתוב את הפסקה בעקבות התהליך שעברנו.תהליך זה נקרא מפת חשיבה.

                    מהי מפת חשיבה? "מפת חשיבה" הוא כלי לימודי שמשקף בצורה חיצונית את מה שמתרחש במוחנו" (טוני בוז'ין) בסרטון שהוספתי מופיע ממציא השיטה ,טוני בוז'ין, שטוען ששימוש במפת חשיבה מקדם ארגון של ידע הקיים אצל הלומד,חיבור בין מושגים קיימים למושגים חדשים שהלומד הכיר בשיעור וארגון של ידע  קודם עם ידע חדש. בוז'ין מקביל את מפת החשיבה לאופן בו המוח מחבר ומאחסן את המידע הקיים במוח. אחרי ההתנסות שעברתי עם "מפת החשיבה" החלטתי שאני חייבת להשתמש בה ולהפיץ אותה כדי שגם הקולגות שלי יכירו ויעבדו עם תלמידיהם בדרך זו. שימוש בדרך זו היא למידה משמעותית, הילדים לומדים להיות לומדים עצמאיים שיכולים למפות ידע קודם, לקשור מידע חדש לישן, לפענח מפות חשיבה של אחרים, ובכך להשתמש ברמות חשיבה מסדר גבוה . והמורים? עד שיוגדר סופית מעמדו של המורה בעולם החדש אין ספק שבעת הקנייה מסוג זה ירגיש עצמו המורה מתווך ,מדריך ומוביל את הילדים להיותם בוגרים בעלי יכולות ומיומנויות הנדרשות מהאדם במאה ה-21.